אלכימאי המתכת: אחוות האחים – סקירה

קרא עוד על הסדרה: אלכימאי המתכת: אחוות האחים

אלכימאי המתכת: אחוות האחים (Fullmetal Alchemist: Brotherhood) היא סדרת אנימה בת 64 פרקים ששודרה בין 2009 ל-2010 מבית סטודיו Bones, ומהווה עיבוד נאמן ומלא למנגה של הירומו אראקאווה. הסדרה עוקבת אחר שני אחים, אדוארד ואלפונס אלריק, שמנסים להשיב לחיים את אמם באמצעות אלכימיה אסורה — ומשלמים על כך מחיר נורא: אדוארד מאבד יד ורגל, ואלפונס מאבד את גופו כולו, כשנשמתו נכבלת לשריון פלדה חלול. מכאן מתחיל מסע ארוך ורב-רבדים אחר אבן החכמים, שיכולה אולי להשיב להם את שאיבדו — או להוביל אותם אל אמת גדולה ומסוכנת בהרבה ממה שדמיינו.

למה "אלכימאי המתכת: אחוות האחים" נחשבת לאחת האנימות הגדולות בכל הזמנים

קשה למצוא רשימה של "האנימות הטובות ביותר אי פעם" שבה הסדרה הזו לא מופיעה קרוב לצמרת, ולרוב היא פשוט במקום הראשון. הסיבה אינה נוסטלגיה בלבד. אחוות האחים מצליחה לעשות דבר נדיר: להיות סדרת שונן פעולה מלאת אקשן ואנרגיה, ובו-זמנית מסה בוגרת על אובדן, גזענות, מלחמה, אמונה וטבע האדם. היא לא בוחרת בין השניים אלא מגישה את שניהם ברצינות מלאה. הצופה מקבל קרבות אלכימיה מרהיבים לצד דיון כן במחיר האמיתי של רצח עם, וזה שילוב שמעט מאוד יצירות מצליחות לאזן בלי ליפול לצד אחד.

יסוד העולם הוא "חוק החליפין השווה" — כדי לקבל משהו, חייבים לתת בתמורה משהו בעל ערך זהה. הרעיון הפשוט הזה הופך למצפן מוסרי שמלווה את כל הסדרה, ומקבל משמעות מחודשת ומכאיבה ככל שהעלילה מתקדמת. הוא נבחן שוב ושוב: האם באמת אפשר לקנות חיים במחיר של חיים? האם יש דברים שאין להם שקילות? השאלות האלה הן שהופכות סצנת אקשן צבעונית לרגע שנחרט בזיכרון.

העלילה והמבנה: 64 פרקים של סיפור אחד

מה שמייחד את אחוות האחים הוא שהיא כמעט נטולת פרקי מילוי. כל פרק דוחף את העלילה קדימה, וכל תת-עלילה שנפתחת בשלב מוקדם נסגרת בהמשך בצורה משביעת רצון. מה שנראה בהתחלה כמסע חיפוש די תמים אחר אבן החכמים מתגלה בהדרגה כקשירה של קשר עצום שמעורבים בו הצבא של אמסטריס, שבע ה"הומונקולי" הנושאים שמות של חטאים, וסוד אפל שנמצא בלב האומה כולה.

ככל שהתמונה מתרחבת, מתברר שסיפור האחים הוא רק חוט אחד ברשת גדולה: מלחמת אישוול והשלכותיה, הפוליטיקה הפנימית של הצבא, שאיפותיהם של אלכימאים אחרים, ותרבות שכנה עם מסורת ריפוי משלה. אראקאווה שוזרת את כל אלה בלי לאבד את הקורא, וכל פיסת מידע שנזרעת מוקדם חוזרת מאוחר יותר בעלת משקל. הבנייה הזו מרשימה במיוחד לאור העובדה שהסדרה הקודמת מ-2003 עיבדה את אותה מנגה אך סטתה ממנה בשלב מסוים והמציאה סיום משלה, מפני שהמנגה עדיין לא הסתיימה. אחוות האחים, לעומת זאת, זכתה להיצמד לחומר המקור עד הסוף — ולכן היא זו שמספקת את הגרסה השלמה והקוהרנטית של החזון של אראקאווה. הסיום אינו פתוח ואינו מתחמק; הוא נחרץ, רגשי ומספק במידה שכמעט אינה קיימת בשונן ארוך.

הדמויות: אדוארד ואלפונס אלריק

בלב הסדרה עומדים שני האחים. אדוארד, ה"אלכימאי המתכתי" בעל התואר הרשמי, הוא נמוך קומה, חם מזג וגאה — אך גם חכם, נאמן, ובעל מצפן מוסרי חזק שמסרב לחצות קווים מסוימים גם כשקל היה יותר לחצות אותם. אלפונס, לכוד בגוף השריון, הוא הרך והאנושי מבין השניים, ודווקא ההיעדר הפיזי של גופו מדגיש עד כמה נשמתו נותרה שלמה. הקשר בין השניים — האשמה, ההקרבה ההדדית והאהבה — הוא העוגן הרגשי של כל היצירה, והשאלה מי משלם על טעות ילדות משותפת מרחפת מעליהם לאורך כל הדרך.

אבל העושר האמיתי טמון בדמויות המשנה. רוי מוסטנג ורייזה הוקאיי, וינרי רוקבל, סקאר הנוקם, לינג יאו והדמויות מארץ שינג — כולן מקבלות קשתות התפתחות מלאות ומניעים משלהן. וינרי, למשל, אינה סתם דמות רקע נשית אלא מכונאית מוכשרת שנאלצת להתמודד עם השנאה שלה כלפי מי שפגע במשפחתה. אפילו הנבלים אינם רוע חד-ממדי; לכל הומונקולוס יש פילוסופיה, פחד או תשוקה שמניעים אותו, ואת חלקם קשה שלא להבין ואף לרחם עליהם. התוצאה היא עולם שמרגיש מיושב באנשים אמיתיים ולא בפיונים, כזה שממשיך לחיות בראש גם אחרי שהצפייה מסתיימת.

גם ההומור, על אף שהוא לעיתים חד, ממלא כאן תפקיד: הוא נותן לצופה רגע לנשום בין הרגעים הקשים, ומזכיר שהאחים הם בסופו של דבר נערים צעירים שנאלצו להתבגר מהר מדי. האיזון הזה בין קלילות לכובד הוא חלק ניכר ממה שהופך את הצפייה למתמשכת ולא למתישה.

ויזואל ופסקול: Bones במיטבה

Bones ידועה באנימציית פעולה, וכאן היא נותנת מופע. קרבות האלכימיה נעים בין תנועה מהירה ומדויקת לבין רגעים של עיצוב כוריאוגרפי מוקפד, וההשמעה הוויזואלית של "טרנסמוטציה" — מעגלי הקסם, זרמי האנרגיה, שינוי החומר — נשארת מרהיבה גם היום. עיצוב הדמויות נאמן לקו העט המובחן של אראקאווה, והבעות הפנים יודעות לעבור בין קומדיה מוגזמת לדרמה כבדה ברגע.

הפסקול של אקירה סנג'ו מלכד את הכל, עם תזמורת שיודעת להתרומם לרגעים אפיים ולהתכנס לרגעים אינטימיים. שירי הפתיחה — בהם "Again" של YUI ו-"Golden Time Lover" של Sukima Switch — הפכו בעצמם לקלאסיקות, וכל אחד מהם תופס גוון אחר של הסדרה בשלב שבו הוא מופיע. גם עבודת הדיבוב, בין ביפנית ובין באנגלית, זכתה לשבחים רבים ותרמה לכך שהסדרה הגיעה לקהל רחב הרבה מעבר לחובבי האנימה המושבעים.

ביקורת כנה — לא הכול מושלם

למרות המעמד הכמעט-מקודש, ראוי להיות הוגנים. הפרקים הראשונים של אחוות האחים רצים מהר מאוד, מתוך הנחה שחלק מהצופים כבר מכירים את הסיפור מהעיבוד הקודם; מי שמגיע לגמרי מאפס עלול להרגיש שהמבוא דחוס וכמה רגעים רגשיים חשובים מקבלים פחות זמן נשימה משהיו ראויים לו. ההומור המוגזם — הבדיחות על גובהו של אדוארד, פרצי הזעם המצוירים — לא תמיד יושב בנוחות לצד הנושאים הכבדים, ויש צופים שההעברות החדות בין הטונים מעט צורמות להם. גם ריבוי הדמויות והתת-עלילות בחלק האמצעי דורש קשב, ומי שצופה בהיסח דעת עלול ללכת לאיבוד. אלה הסתייגויות אמיתיות, אך הן קטנות מול היקף ההישג הכולל, ורובן מתגמדות בצפייה שנייה.

אם אהבתם — כדאי גם

מי שנשבה באפוס השונן רב-הרבדים של אחוות האחים ימצא קרקע דומה בהאנטר×האנטר, שגם היא לוקחת מסגרת של שונן הרפתקאות והופכת אותה למשהו מורכב, אכזרי ומחושב הרבה יותר משהיא נראית בהתחלה. אם מה שנגע בכם היה דווקא הדיון הבוגר במלחמה, נקמה ומחיר האלימות, סאגת וינלנד היא ההמשך הטבעי — סיפור בגרות והתפכחות שמסרב לפאר את החרב. לחובבי הצד האפל והפילוסופי של הסדרה, טפיל שואל שאלות נוקבות על מה שהופך אדם לאנושי, ומחברת המוות מציעה מאבק מוחות סביב מוסר, כוח והמחיר של לשחק אלוהים — נושא שמהדהד ישירות את חטא ה"טרנסמוטציה האנושית" של האחים.

שאלות נפוצות

צריך לצפות בעיבוד הישן מ-2003 לפני אחוות האחים? לא. אחוות האחים היא סיפור עצמאי ומלא שמעבד את המנגה מההתחלה ועד הסוף, ואפשר להתחיל ממנה ישירות בלי כל ידע מוקדם.

64 פרקים זה לא הרבה מדי? בפועל זו סדרה שרצה חלק. כמעט ללא פרקי מילוי, כל פרק חשוב, והקצב שומר על עניין לאורך כל הדרך — רבים מסיימים אותה מהר יותר משציפו.

יש סיום אמיתי או שהעלילה נשארת פתוחה? יש סיום מלא, נחרץ ומספק — אחד היתרונות הגדולים של הסדרה על פני שונן ארוכים אחרים שנוטים להיגרר או להשאיר קצוות פתוחים.

סיכום

אלכימאי המתכת: אחוות האחים היא אחת מאותן יצירות נדירות שמצליחות להיות הכל בבת אחת — הרפתקה סוחפת, דרמה רגשית, הגות מוסרית וקרבות מרהיבים — בלי לוותר על אף אחד מהם. היא לא מושלמת: הפתיחה דחוסה וההומור לא תמיד מתיישב עם הכובד. אבל כשמסתכלים על השלם, מדובר בסטנדרט שאליו מודדים סדרות אחרות. אם עדיין לא צפיתם, זו נקודת פתיחה מצוינת לעולם האנימה כולו; ואם כבר צפיתם, אתם כנראה כבר יודעים למה היא נשארת בצמרת שנים רבות אחרי ששודרה.