מחברת המוות: דו-קרב הגאונים

קרא עוד על הסדרה: מחברת המוות

מחברת המוות (Death Note) היא סדרת אנימה בת 37 פרקים שעלתה בין 2006 ל-2007 בהפקת אולפן Madhouse, בבימויו של טטסורו אראקי ועל בסיס המנגה של צוגומי אובה וטאקשי אובאטה. הפרמיסה פשוטה עד כדי הבזק: לייט יאגמי, תלמיד תיכון מבריק ומשועמם, מוצא מחברת שחורה שנפלה מעולם השדים. כל שם שנכתב בה, כשפניו של בעליו נגד עיני הכותב, מוביל למותו. תוך פרקים ספורים לייט הופך את החפץ הזה לכלי לעיצוב העולם מחדש, וסדרה שנפתחת כפנטזיה על מוסר הופכת לדו-קרב אינטלקטואלי מהמהודקים שנוצרו באנימה.

למה מחברת המוות מיוחדת

מה שמייחד את מחברת המוות הוא שהיא ממירה אלימות בחשיבה. אין כאן קרבות, אין כוחות-על שמופעלים בזירה; המערכה כולה מתנהלת בראש. השאלה המרכזית איננה מי חזק יותר אלא מי חושב מהר יותר, מי צופה את המהלך הבא של היריב ומי מוכן להקריב יותר כדי לנצח. הסדרה בונה מתח מתוך לוגיקה טהורה: כל צעד של לייט מזמין תגובת-נגד, וכל תגובה כזו דורשת ממנו להמציא את עצמו מחדש. התוצאה היא צפייה שדורשת ריכוז ומתגמלת אותו, כי הצופה מוזמן לשחק יחד עם הדמויות ולנסות לפצח את החידה לפניהן.

מעבר למתח, הסדרה נועזת בכך שהיא מציבה במרכזה רוצח כגיבור נקודת-המבט. אנחנו מלווים את לייט מבפנים, שומעים את ההצדקות שלו לעצמו, ולרגעים אף מוצאים את עצמנו מקווים שיצליח – עד שהסדרה טופחת על פנינו ומזכירה לאן כל זה מוביל. המתח המוסרי הזה, בין הזדהות לדחייה, הוא מה שהפך את מחברת המוות לתופעה שחורגת מחוג חובבי האנימה והפכה לשיחה על צדק, ענישה וגבולות הכוח האנושי.

העלילה והמבנה

אפשר לחלק את הסדרה לשני חצאים ברורים. החצי הראשון, שהוא ללא ספק הפסגה, מוקדש למרדף בין לייט – שהעולם מכנה "קירה" – ובין הבלש המסתורי L. שני גאונים ניצבים זה מול זה כשכל אחד יודע, פחות או יותר, מיהו יריבו, אך אף אחד מהם אינו יכול להוכיח דבר. המשחק הזה של חתול ועכבר, שבו הצדדים לוחצים ידיים ומחייכים בזמן שהם טווים מלכודות, הוא מהכתיבה החדה שראתה האנימה. החצי השני משנה כיוון בעקבות תפנית משמעותית, ומכניס דמויות חדשות. רבים חשים שהמתח יורד שם מדרגה, אך גם שם המבנה נשאר קפדני: כל פרק מניח אבן נוספת בפאזל של תוכניות-נגד.

אחת ההברקות המבניות של הסדרה היא הקצב שבו היא חושפת מידע. במקום להסתיר מהצופה את זהות "קירה", היא מגלה אותה כמעט מיד ומעבירה את המתח למישור אחר לגמרי: לא "מי עשה זאת" אלא "האם ייתפס, ואיך". הידיעה המוקדמת הזו הופכת כל שיחה תמימה לכאורה למוקש, שכן אנו יודעים בדיוק מה עומד על הכף בזמן שהדמויות מגששות באפלה. זו טכניקה של מתח דרמטי מהספר, מיושמת כאן במיומנות שממכרת פרק אחר פרק.

הדמויות

לייט יאגמי הוא אחד האנטי-גיבורים המורכבים שנכתבו – נער כריזמטי, מבריק וקורא לעצמו צדיק, שהכוח המוחלט משחית אותו בהדרגה עד שקשה לזהות בו את הנער שהיה. מולו ניצב L, אקסצנטרי, יושב בכיפוף, אוכל ממתקים ללא הרף וחושב בקצב שאיש אינו יכול לעמוד בו. הכימיה ביניהם היא הלב הפועם של הסדרה: שני אנשים שאולי יכלו להיות חברים לו נפגשו בנסיבות אחרות, ובמקום זה נועדו להשמיד זה את זה. סביבם נעה דמותו של ריוק, שד המוות שהפיל את המחברת מתוך שעמום ומתבונן בהתרחשות בסקרנות מנוכרת, ומספק את הפרספקטיבה הצינית שמזכירה לצופה שכל זה, בסופו של דבר, הוא בידור עבור ישות בת אלמוות.

גם דמויות המשנה נכתבות בקפידה. מיסה אמאנה מוסיפה ממד רגשי ומסוכן של מסירות עיוורת, ואביו של לייט, קצין משטרה ישר-דרך, מגלם את הטרגדיה של אב שרודף בלא ידיעתו אחר בנו. כל דמות משרתת את מנגנון המתח, אך אף אחת מהן אינה מרגישה כבידוק בשח – לכולן יש מניעים משלהן, וההתנגשות ביניהם היא שמניעה את העלילה קדימה. זו כתיבת דמויות שמבינה שדו-קרב מרתק אמיתי דורש ששני הצדדים יהיו חכמים, אנושיים ובעלי מה להפסיד.

ויזואל ופסקול

Madhouse בחרו בפלטה קודרת ובבימוי דרמטי שמעצים כל רגע של מחשבה. הסדרה מלאה בזוויות צילום קיצוניות, בתאורה ניגודית של אור וצל ובאותם רגעים איקוניים שבהם לייט מגלה את פרצופו האמיתי – נגיסה בתפוח, צחוק מטורף, מונולוג פנימי מנצח. הפסקול של יושיהיסה הירנו והידקי טניאוצ'י נשען על מקהלה כמו-דתית ועל מקצבים דוחקים שמעניקים לדו-קרבים איכות אופראית כמעט. שירי הפתיחה של Nightmare ושל Maximum the Hormone הפכו בעצמם לחלק מהזהות של הסדרה, ומעטים ישכחו את המעבר החד מקדושה מדומה לרעש כאוטי.

ביקורת – חוזקות ומגבלות

החוזק הגדול של מחברת המוות הוא הכתיבה: תסריט שמצליח לגרום לצופה להתלהב ממהלך לוגי כאילו היה סצנת אקשן. הדיאלוגים חדים, המתח נבנה בסבלנות, והשאלה המוסרית – האם מותר להרוג בשם הצדק – נשארת פתוחה מספיק כדי להטריד. מנגד, אי אפשר להתעלם מהמגבלות. החצי השני של הסדרה מאבד חלק מהניצוץ אחרי שדמות מפתח יורדת מהבמה, והיריבים החדשים אינם מגיעים לאותה עוצמה. חלק מהפתרונות של לייט דורשים מהצופה להשעות ספקנות, ולעיתים המחברת הופכת נוחה מדי ככלי עלילתי. ובכל זאת, גם עם הפגמים, מדובר בפרויקט שאפתני ומהודק להפליא, שכמעט תמיד יודע בדיוק מה הוא עושה.

ראוי לציין שהסדרה היא מוצר של זמנה: היא משתמשת בטלפונים ניידים ובאמצעי מעקב של אמצע העשור הקודם, וחלק מהמהלכים הטכנולוגיים עשויים להיראות מיושנים לצופה של היום. אך זהו פגם שולי – ליבת המשחק היא אנושית ולוגית, ולכן היא מתיישנת לאט. גם באורך של 37 פרקים הסדרה מרגישה תמציתית: היא אינה נמתחת מעבר לצורך, וזו החלטה מבורכת בעולם שבו סדרות רבות מותחות מותחן דק על פני עשרות פרקים מיותרים.

השוואה לאנימות אחרות

מי שנשבה בדו-קרב האינטלקטואלי כדאי שיפנה לארץ לעולם לא המובטחת, שבונה מרדף חתול-ועכבר דומה בין ילדים חכמים ליריב מבוגר וערמומי, עם אותו מתח של תכנון וריגול. שטיינס;גייט מציע גאון מסוג אחר – מדע, זמן וטרגדיה – אך חולק את אותה אינטליגנציה ואת אותו כובד רגשי שמצטבר עם הפרקים. אוהבי הצד האפל והמוסרי של הסדרה ימצאו קרבה בטפיל, שבוחן דרך יצור מהחלל את השאלה מה הופך אדם לאנושי ומתי הרג מוצדק, ושדי טוקיו, שמעמיד גם הוא גיבור שנקרע בין מוסר לשרידה בעולם אכזרי. בכל ההשוואות האלה מחברת המוות נותרת ייחודית דווקא משום שהיא מוותרת כמעט לחלוטין על אלימות פיזית לטובת קרב הדעת.

שאלות נפוצות

האם כדאי להתחיל את הסדרה גם אם לא אוהבים ז'אנר אקשן? בהחלט. מחברת המוות היא מותחן פסיכולוגי הרבה יותר משהיא סדרת אקשן, וכל המתח בה מבוסס על תחבולות ומחשבה.

האם החצי השני שווה צפייה? כן, אם כי חלש יותר מהראשון. הוא מסיים את הסיפור בצורה הגיונית ומספק, גם אם בלי אותה עוצמה של תחילת הדרך.

עד כמה הסדרה גרפית? אין בה אלימות מפורטת, אך הטון קודר ובוגר והנושאים כבדים – מוות, כוח והשחתה מוסרית.

סיכום

מחברת המוות היא מהאנימות שהפכו לשם דבר בצדק. היא לוקחת רעיון פשוט – מחברת שהורגת – ומפצחת ממנו דרמה אינטלקטואלית מהודקת על צדק, יהירות וגבולות הכוח. החצי הראשון שלה הוא שיא של כתיבה מתוחה, והדו-קרב בין לייט ל-L נותר אחד הטובים שנוצרו. גם אם הרגליים מתעייפות לקראת הסוף, מדובר בנקודת כניסה מצוינת לעולם האנימה ובחוויה שממשיכה להעסיק את הצופה זמן רב אחרי הפרק האחרון.