שרלוט: הסדרה שמשנה כיוון באמצע — לטוב ולרע

קרא עוד על הסדרה: שרלוט

שרלוט (Charlotte) של ג'ון מאדה — היוצר של קלאנאד — היא דוגמה למקרה שמראה שגם יוצר מבריק יכול להיכנס לבעיות מבניות. 13 הפרקים של 2015, בעיבוד של P.A. Works, מתחילים כדבר אחד ומסתיימים כדבר שונה לחלוטין. המעבר הזה הוא הסיבה שהסדרה מפלגת את צופיה — חלק רואים בה הישג נועז, חלק רואים בה כישלון של תכנון.

מה שרלוט מתחילה להיות

13 הפרקים הראשונים של הסדרה (לפחות שמונה הראשונים) מציגים בית ספר שאליו עוברים בני נוער עם כוחות על-טבעיים מוזרים — לא כוחות גדולים, אבל יוצאי דופן (יכולת להפוך לבלתי נראה לחמש שניות, להזיז עצמים קטנים, להשתלט על אדם אחר). יואו אוצוקה — תלמיד שיכול להשתלט על אדם אחר לשבעים שניות — מוצא את עצמו מתגייס לבית הספר על ידי טמטוסי קאוֹמורי. הסדרה הופכת כמעט באופן אוטומטי ל"פסבדו-X-Men יפנית" — בית ספר עם תלמידי כוחות, סצנות אחווה, רומנטיקה חוצה כיתה.

נקודת המפנה

פרק 6, בערך, משנה את אופי הסדרה. בלי לרכז על ספויילרים — אירוע אחד הופך את כל מה שראינו עד כה לקלף שונה. הסדרה לא מאבדת את הכיוון לחלוטין — היא בוחרת ללכת בדרך אחרת, כבדה יותר, פסיכולוגית יותר. מי שאהב את הצד הקליל של ששת הפרקים הראשונים — קומדיה רומנטית בבית ספר, סצנות נחמדות בין חברי המועדון — מאבד את זה. מי שמתחבר לדבר החדש — דרמה רגשית כבדה — מקבל את הסדרה.

הצד הוויזואלי והפסקול

P.A. Works הם סטודיו של עיצוב חזותי גבוה, וזה ניכר בכל פרק. הטיפול בעיצוב הדמויות הוא רך — צבעים פסטליים, פרצופים אנושיים. הפסקול של ג'ון מאדה עצמו (שעבד גם על קלאנאד) הוא הליבה האמיתית של הסדרה. הסצנות הרגשיות החזקות יותר בנויות על פסנתר ועוגב — והסיגנון הזה מזכיר את אנגרס הקודמים של מאדה. השיר הפותח ("Bravely You" של Lia) הוא קלאסי באולמות הקלאסי.

הבעיה המבנית

13 פרקים אינם מספיקים לסיפור שנעות בין שני sub-genres שונים. הסדרה רוצה להיות גם slice-of-life בבית ספר וגם דרמה פסיכולוגית גלובלית — ושני הז'אנרים האלה אינם מסתדרים ב-13 פרקים. החצי השני של הסדרה מצטופף כדי להגיע לסיום שמרגיש כאילו היה מתאים לסדרה בת 26 פרקים. צופים שמסיימים את הסדרה רושמים שזה הרגש שלהם: "הסיפור היה צריך עוד זמן".

ביקורת — חוזקות שדורשות סבלנות

החוזקה הגדולה של שרלוט היא שהיא לא מפחדת לקחת סיכון. מעט אנימות בנות 13 פרקים מנסות לעבור שתי הפיצול נרטיביים כאלה. הצופה שמקבל את הניסיון מקבל אחת מהסדרות הקצרות החזקות יותר של 2010s. החולשות אמיתיות — הקצב לא אחיד, חלק מהדמויות מקבלות פיתוח חסר — אבל הליבה הרגשית עובדת. מאדה יודע לבנות רגעים שמשפיעים, גם אם הוא לא הצליח לחבר אותם בצורה אופטימלית.

השוואה לדרמות אחרות של מאדה ושל הז'אנר

השוואה טבעית היא לקלאנאד — אבל קלאנאד היא 46 פרקים, כלומר הזדמנות למה ששרלוט לא הצליחה לעשות ב-13. השוואה אחרת היא לאנוהאנה: הפרח שראינו ביום הזה — שתי הסדרות עוסקות בנושאי אובדן ב-11-13 פרקים, אבל אנוהאנה בוחרת בקו אחד ושומרת עליו. צופים שאוהבים supernatural עם בעיות פסיכולוגיות יכולים להעריך את מפלצת — אבל זו השוואה לאנימה בקטגוריה אחרת לחלוטין (74 פרקים, ראליסטית).

שאלות נפוצות על שרלוט

חייבים לראות אנימות אחרות של מאדה קודם? לא, אבל הצפייה בקלאנאד מציבה הקשר.

13 פרקים — סדרה שלמה? נרטיבית כן, אבל הסיום מורגש מצטופף.

מתאים לצפייה ראשונה לאנימה? מצויין — היא נגישה ויש לה רגעים מאוד חזקים.

סיכום

שרלוט היא לא הסדרה המושלמת — היא הסדרה שמנסה ולעיתים מצליחה. הסיכון שמאדה לקח להפוך את הסדרה באמצע יוצא מתוך הליבה של מה שהוא יודע לעשות (רגשות). מי שמתחבר לרגעי הסדרה החזקים יותר ימחל לה את הבעיות המבניות; מי שמתעקש על תכנון נרטיבי הדוק יישאר מאוכזב. בכל מקרה — 13 פרקים בערך 4.5 שעות, וזה ניסוי שלא יהיה מבוזבז.