קליימור: למה הסוף עדיין מפלג מעריצים

קרא עוד על הסדרה: קליימור

בדיון על אנימות שזכו לסיום שנוי במחלוקת, קליימור תמיד מופיעה. סדרת 2007 של מאדהאוס, מבוססת על המנגה של נוריהיירו יאגי, סיפקה 25 פרקים של דארק פנטזי עם אווירה אפלוקליפטית, לוחמות חצי-יוקאי, וקרבות חרב נוטרניים — ואז קיצרה את ארבעת הכרכים האחרונים של המנגה לסיום אנימטי שאף אחד מהמעריצים לא ביקש. הויכוח לא נגמר עד היום.

העולם של קליימור

הסדרה מתרחשת במדומה לאירופה של ימי הביניים, בעולם שבו מפלצות הקרויות "יוֹמָה" (Yoma) טורפות בני אדם תוך התחפשות לזהותם. הארגון היחיד שיכול להילחם בהן הוא "הארגון" — קבוצה מסתורית שמייצרת לוחמות נשיות בלבד, כל אחת חצי-יוקאי בעצמה. הן מכונות "Claymores" על שם החרב הגדולה שהן נושאות. אבל ככל ש"Claymore" משתמשת ביכולותיה היומיות, היא מתקרבת ל"Awakening" — מצב שבו היא הופכת לאחת מהמפלצות שהיא לחמה בהן. זו הטרגדיה המובנית של כל לוחמת.

הדמויות — קלייר וטרזה

קלייר היא הגיבורה הראשית, "Claymore" בדרגה 47 מתוך 47 (כלומר החלשה ביותר). הסיפור שלה מתחיל עם הצלת ילד בשם רקי, אבל בהדרגה מתפענח רקע אישי שמסביר למה היא דווקא בחרה להיות לוחמת. הפלאשבק שלה לטרזה — לוחמת אגדית שהציל אותה כילדה — הוא הקטע החזק ביותר של הסדרה, ולא במקרה. טרזה היא דמות שלמה בפני עצמה, וקלייר רק ההמשך שלה.

הקרבות — אלגנציה אפלה

הקרבות בקליימור אינם מהירים — הם מנותחים. כל סצנת לחימה היא הפגנה של הבדלים בכוחות (חרב נגד תחושה, סוויפט נגד כוח גולמי) ובאסטרטגיה. הצבע הדומיננטי הוא אפור-זהוב, מה שמתאים לטון של הסדרה. סטודיו מאדהאוס לקח את הז'אנר הזה ברצינות שלא ראינו מאז ברזרק: תור הזהב, וזה ניכר בעיצוב.

הויכוח על הסיום

פרק 26 של הסדרה — הסיום — אינו הסיום של המנגה. המנגה הייתה רק בכרך 11 כשהסדרה האנימטית עלתה ב-2007, וסטודיו מאדהאוס הוכרח לקצר ולמצוא סיום משלו. הסיום הזה — קרב ענק עם המספר השני של הארגון — מסיים את הקווים העיקריים אבל מתעלם מעלילות מנגה שעדיין לא קרו. קוראי המנגה (שהמשיכה לכרך 27) נשארו מתוסכלים. צופים שלא קראו את המנגה לרוב לא הבחינו בבעיה — הסיום מתפקד כסיום עצמאי. הבעיה היא שהמנגה הסתיימה אחר כך בצורה שונה לחלוטין.

ביקורת — חוזקות הסדרה

החוזקה הגדולה של קליימור היא העיצוב הקבוע — הסדרה אף פעם לא מאבדת את הטון. גם בפרקים האיטיים יותר, אווירת האפלוקליפסה נשמרת. הדמויות הצדדיות (איריאן, מיריה, הלן ודיתריישה) הן מהמעוצבות יותר באנימת דארק פנטזי — כל אחת מקבלת backstory שלם. הקצב הוא הבעיה היחידה — חלק מהפרקים האמצעיים סובלים מ-pacing לא אחיד.

השוואה לדארק פנטזי אחר

השוואה טבעית היא לברזרק: תור הזהב — שתי הסדרות חולקות את הטון האפל, את הלוחמים שצופים מההצוואה, ואת השאלה "האם החוזק מוביל לאסון". מפלצת שייכת לאותה קטגוריה תמטית של פסיכולוגיה אפלה למרות שהיא לא פנטזיה. וצופים שמעוניינים בז'אנר עם פחות גריפיות יכולים להעריך את גשם הזאב עם האפלוקליפסה השונה שלה.

שאלות נפוצות על קליימור

חייבים לקרוא את המנגה אחרי? אם הסיום של הסדרה הפריע — כן.

סצנות גרפיות? כן, הסדרה אפלה ולא לכל קהל.

26 פרקים — באמת מספיק? לסדרה האנימטית כן. למנגה — לא.

סיכום

קליימור היא אנימת דארק פנטזי שמצדיקה את הצפייה למרות הסיום המסולסל. הצופה ייהנה מהקרבות, מהדמויות, ומהאוויר הצמוד של עולם שבו אין גיבורים אמיתיים. הויכוח על הסיום הוא לגיטימי — אבל הוא לא צריך למנוע מצופה חדש לראות 25 פרקים שלמים של עבודה אנימטית גבוהה.